בין שני ימי זיכרון...

בחוץ שקט אבל בשקט יש קולות מלחמה.

אני נאחזת בדממה השוררת סביבי,

בדיסוננס הבלתי אפשרי,

של שלווה רגעית ושברירית,

לעומת מלחמה במרחק של ארבעים דקות נסיעה.

של חיים שיכולים להתהפך בכל רגע נתון.

אני נאחזת בדממה כשאני יושבת לכתוב,

ומובילה את הגיבורות במודע או שלא במודע

אל תוך מתח, בריחה ובהלה.

אני מותחת את קו ההכחשה כשאני שוקעת לרגע

בקשיים של השבוע הבא.

אני נאטמת בחליפת מגן

כשדיווח מגיע על תינוקת בת שנה שנהרגה בעזה מהפצצה.

קל לשחק את המשחק הוירטואלי: "אני לא שם, זה לא קיים",

אבל האמת; יש לה נטייה לקרבה,

והתהפכות מהירה.

אז אני משתדלת.

משתדלת שלא לחשוב עד כמה דק הוא הקו המפריד,

באיזו קלות הוא מטשטש,

באיזו מהירות הוא עובר מצד לצד.

ומקווה, מקווה, מקווה,

להפוגה.

א. בין שני ימי זיכרון