כוונה/יצחק לאור

אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים לְקוֹרְאִים בְּלִי הוֹרִים

כִּי הֵם מְבִינִים לְבַד אֶת מַה שֶׁהֵם לֹא מְסַפְּרִים

לְאַף אֶחָד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים נֶחֱרָד לִפְעָמִים

מִמַּחְשָׁבָה, אֲפִלּוּ מֵהֲזָיָה, אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

בַּדֶּרֶךְ לַקָּפֶה, אוֹ לַמִּשְׂרָד, מְמַהֵר, עוֹצֵר, חוֹזֵר

מְטַלְפֵן, אוּלַי גַּם מְבַקֵּר, כָּכָה סְתָם לְדַבֵּר, לְסַפֵּר,

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ הוֹרִים מֵבִין אֶת הַחֲדָרִים

הָרֵיקִים, אֶת הַסְּפָרִים הַמְּאֻבָּקִים (אֶת הַשִּׁירִים

הַמְּאֻפָּקִים). עוֹבֵר לְיַד מוֹתוֹ (עָמֹק בְּתוֹךְ הַגּוּף

מַגַּע יָד רַךְ שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתוֹ) לֹא לְסַפֵּר, לֹא לַעֲצֹר, לֹא

לַחֲזֹר, לֹא לְטַלְפֵן, לֹא לְבַקֵּר, לֹא לְדַבֵּר